בפסק הדין בעניין אשד איילון נדונה סיטואציה בה מושב יציץ היה בעל זכויות של בר רשות ביחס לקרקעות של מינהל מקרקעי ישראל. באותה עת (שנת 1994) לא הוגדרו זכויות אלה כ - "זכות במקרקעין" לפי חוק מיסוי מקרקעין (מאוחר יותר תוקן החוק בתיקון 33 משנת 1996). המושב מכר את זכויותיו לחברת אשד איילון ומאוחר יותר נרכשו מניות חברה זו על ידי חברת פרידמן חכשורי. מנהל מיסוי מקרקעין טען כי מדובר במכירה של זכות במקרקעין ושל זכות באיגוד מקרקעין (בהתאמה). לטענת המנהל, מושב יציץ היה זכאי מול ממ"י לפיצוי כספי או לקרקע חלופית (החלטה 611 של המינהל), והזכות שנמכרה על ידי מושב יציץ היתה למעשה של הזכות לקבל קרקע חלופית שזוהי זכות במקרקעין. אמנם ממ"י התנגד באותה עת להעניק פיצוי בקרקע אלא פיצוי כספי בלבד ורק למעלה משנה אחרי העסקה שונתה החלטת המינהל (החלטה 666) והוחלט על פיצוי בקרקע, ואולם לטענת המנהל - יש לראות את העסקה כאילו הותנתה בתנאי מתלה ולפיו המינהל אכן יאשר את הפיצוי בקרקע.

בפסק דין ארוך ומפורט, קיבלה הועדה את הערר ודחתה את עמדת המנהל. בפסק הדין סקירה רחבה של הפסיקה הרלוונטית ביחס להגדרת המונח "זכות במקרקעין" וקביעה ברורה שלא די בפעולה של "מכירה" (שהגדרתה רחבה מאוד) אלא נדרש כי פעולת ה"מכירה" כאמור תיעשה לגבי נכס העונה אחר הגדרת "זכות במקרקעין". הפסיקה צימצמה את הגדרת "זכות במקרקעין" כך שנדרש כי תהא זו זכות משפטית מחייבת הניתנת לאכיפה (זאת לעומת הגדרת "נכס" שבפקודת מס הכנסה הכפוף למס רווח הון) ולא בכדי, שכן חלק ניכר מההבדלים בין מיסוי מקרקעין לבין מיסוי רווחי הון מתבטא בהטלת מיסים עקיפים- מס רכישה ובעבר גם מס מכירה (עד ליום 31.7.07). מיסים אלו הינם מיסים היוצרים הכבדה על הפעילות העסקית והכלכלית במשק, היות והם אינם מוטלים על הרווח ולכן יש לפרש בצמצום את היקף הפעלתם ותחולתם.

הועדה קבעה כי יש לבחון את מצב הדברים בהתאם להחלטה הרלוונטית של ממ"י שהיתה בתוקף באותה עת בה בוצעו העסקאות. כיוון שבאותה עת סרב המינהל להעניק פיצוי קרקעי, ולא היתה החלטת מינהל שחייבה מתן פיצוי כאמור - הרי שלא היתה בידי המושב זכות משפטית מחייבת ואכיפה במועד זה, ולפיכך אין המדובר בהעברת "זכות במקרקעין", אלא לכל היותר בהעברת "זכות ראויה" הכפופה לפרק רווחי הון שבפקודת מס הכנסה.